מיתוסים בניהול כסף
הרפורמה על האוברדרפט יצאה לדרכה ביולי 2007. משפחות רבות, שכבר החלו בהיערכות המתאימה, בדקו מקורות מימון, עשו הערכה מחודשת על תקציבן המשפחתי ורכשו ידע חשוב בנושא ניהול כלכלת המשפחה, מוצאות עצמן מבולבלות: האם להמשיך בהיערכות או לדחות את הטיפול בנושא לעוד לחודש חודשיים?
התשובה לכך היא, כמובן ברורה וחד-משמעית: להמשיך בהיערכות. הקושי של המשפחות, שכבר נמצאות בעיצומו של תהליך הבראה, יהיה להתמודד מול אותן דעות ואמירות מסביבן, שינסו להניע אותן מהדרך הנכונה. אמירות בנוסח: "למה למהר, תראו שעוד יהיו דחיות "או "אם לא הפוליטיקאים, אז הבנקים בטח ימציאו סיבה חדשה לדחייה" או "עד שהרפורמה תגיע, אפשר להמשיך לחגוג עוד קצת" הן רק ניסיון להצדיק את בחירתם של אלו, שלא מוכנים עדין לעשות את הוויתורים והשינויים הנדרשים בכדי להתחיל בניהול תקין של כלכלת משקי הבית.
אמירות אילו מצטרפות לעוד שורה של אמירות ומיתוסים, המאפיינות את תפיסת הציבור בארץ והגיע הזמן להפריכן ולצאת מהמינוס.
"זמן שווה כסף, וכסף שווה זמן ". המיתוס מוכר, אך כמה באמת נוהגים בו נכון בהקשר של ניהול הכסף? אחת הדוגמאות הבולטות לכך, היא התורים הארוכים המשתרכים מידי יום שישי בתחנות דלק, המספקות עיתון חינם בתמורה למילוי דלק מעל 100 ₪. זמן ההמתנה יכול להיות עד חצי שעה, אם לא יותר. כמה סיבובים נוהגים רבים לעשות כאשר הם מחפשים חניה צמודה לבנק, לדואר או לכל מקום אחר , שנמצא במרכז המסחרי שקרוב לביתם. "חניתי רק בשביל סידור קטן" הם יגידו אח"כ לפקח, שרשם להם דו"ח על חניה שלא כחוק, שהקנס עליה הוא בין 70 ₪ לקנס עירוני ו-500 ₪ לקנס משטרתי. עלות החניה העירונית לשעה הינה 4.20 ₪ ובחניונים המסודרים 5-7 ₪ לשעה.
מי שחושב נכון לגבי כסף וניהולו, לא יהסס להוציא 5 או 10 ₪ עבור חניה, הוא יקנה עיתון מבלי לעמוד בתור בתחנת הדלק, ישתמש בהלוואה לצורך מימון לאחר שעשה סקר שוק ובירור מקדים לגבי הפתרונות הפיננסיים, הוא יתייעץ עם אנשי המקצוע הטובים ביותר וגם ישלם עבור המידע בכדי לקבל את ההחלטה הטובה ביותר עבורו. כך חושבים אנשים עשירים. מי שחושב במונחים של "עני", יעשה את ההיפך וישתמש במיתוסים בכדי להצדיק התנהגות כלכלית לא רציונאלית. בצורה כזו הוא לא יוכל לצאת מהמינוס.
הרפואה לאוברדראפט – "לשים קצת בצד, כדי שיהיה.. " – משקי בית רבים עדין לא הפנימו את הרעיון, שהאוברדראפט איננו הבעיה שלהם מבחינה כלכלית. שורש הרע הינו-חוסר ניהול כלכלי, המתבטא בין השאר במערכת של הוצאות הגבוהה בהרבה מההכנסות ובבורות לגבי העלויות והמחירים של התנהלות עם מחלת "האוברדראפט הכרוני". אותן משפחות נוהגות "לשים בצד" חיסכון קבוע מידי חודש בגובה 150 או 200 ₪ בהוראת קבע לפיקדון בעל ריבית שקלית. מה שאותן משפחות לא תמיד יודעות הוא, שהריבית השקלית על פיקדונות אלו היא כ-1.1% לשנה מחושבת בממוצע רבעוני בעוד, שהריבית על כל שקל מהאוברדראפט הינה כ-12% לשנה מחושבת יומית, מה שהופך אותה לריבית בשיעור של כ-15% לשנה. המשמעות היא, שאותה משפחה "לוקחת" כסף יקר מ"בנק האוברדראפט" שלה "ומעבירה" אותו ל"בנק החיסכון" שלה, שם הוא הופך להיות "כסף זול". מי שמרוויח מכל הסיפור, אלו הבנקים. הם קונים ביד אחת בזול את הכסף של הציבור (אלו הפיקדונות והחסכונות) ומוכרים לו אותו ביד השנייה ביוקר בצורת הלוואות, כאשר האוברדראפט הוא למעשה ההלוואה היקרה ביותר בשוק. כך עושים סוחרים ממולחים. אך המיתוס " לשמור כסף לבן ליום שחור", כפי שהסבתות היו אומרות, מתייחס לחיסכון אמיתי ולא לאשליה אותה בנו אלו, שמספקים לעצמם "בטחון פסיכולוגי" באמצעות חסכון יקר.
"הלוואה משלימה"- עוד טעות נפוצה היא, האמונה, כי מה שיציל את הסחרור של האוברדראפט הינה "ההלוואה". אותה הלוואה, שסוגרת כבמטה קסם את חשבון האוברדראפט, המשפחה נושמת לרווחה, ובהזדמנות זו, שכבר לוקחים הלוואה, משתמשים במיתוס "אם כבר, אז כבר.." ומשלימים "על הדרך" את המערכת הסלונית , שחלמו עליה כבר מזמן. כך הופכים מנגנון פיננסי, שיכול להוות חלק מפתרון אמיתי, לעוד הוצאה קבועה, שמכבידה על נטל ההוצאות של המשפחה, שהרי כבר נאמר: הבעיה איננה פתרון האוברדראפט, אלא ניהול כלכלת המשפחה. הלוואה יכולה להיות חלק מפתרון כלכלי ומתהליך של לצאת מהמינוס, בתנאי שהיא מלווה בהיערכות מחדש של מערך ההוצאות ביחס להכנסות, בקביעת סדרי עדיפויות אחרים, בקבלת החלטות שמשמעותן וויתורים זמניים על מוצרים ומותגים בתמורה לייצוב המערכת הכלכלית של המשפחה ובניית תשתית לצמיחה כלכלית.
"מחר נתחיל בדיאטה" – אולי. אבל החלטות צריך לקבל עכשיו. מוטיבציה לעשות שינוי בוודאי יש לכולם. רצון עז להיפטר מההתנהלות הכלכלית הצולעת בוודאי שיש. אז למה זה לא קורה ? פשוט מאוד – כי צריך לדעת מה לעשות ואיך לעשות בשביל לצאת מהמינוס, קרי : תכנית. תכנית היא תוצאה של הערכת מצב, הגדרת הבעיות, פרישת הפתרונות, החלטה על המטרות והיעדים באופן ספציפי, כמותי ובר-מדידה והחלטה על נקיטת הפעולות הנחוצות בכדי שהתכנית תתממש. כאשר הולכים לקנות רכב, אין מי שלא יעז לקחת את הרכב לבדיקה. אפילו רכב שעלותו 20,000 ₪, משפחה תהיה מוכנה לשלם עבור בדיקתו כ-400 ₪ שהם 2% מערך המוצר. יש כאלה שאפילו ייקחו לשתי בדיקות. כאשר משפחה רוצה לקחת הלוואה לסגירת האוברדראפט, או לטפל בכל נטל החובות שלה, שיכול להיות בסדרי גודל של מאות שאלפי שקלים, היא לא תחפש את איש המקצוע שיעזור לה בבניית תכנית הבראה כלכלית , שעלותה בד"כ פחות מ-2% מסה"כ ההתחייבויות של המשפחה. לא כל שכן, כאשר מדובר בלקיחת הלוואת משכנתא למשל של 500,000 ₪ ובבדיקה כלכלית אובייקטיבית של חלופה זו בהשוואה לחלופה של מגורים בשכירות.
"לא לספר לילדים, כדי לא להדאיג אותם". נכון, אין הצדקה להדאיג ילדים קטנים ( מתחת לגיל 14-15 ) בעניינים כלכליים, אך כאשר הם מבקשים משהו כמו: מתנה ליום-הולדת שלהם או של חבר, או רוצים מכנסיים/נעליים חדשות למסיבה הקרובה, ואז נתקלים בתשובות החוזרות ונשנות:"אי-אפשר", "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו", "מה, המכנסיים הישנים כבר לא טובים", "למה את/ה חייב/ת להתלבש כמו כולם, זה מה שחשוב?". האם אז לא יוצרים דאגה אצל הילדים? הרי כל הזמן העניינים מתנהלים בבית בסדר, כולם קונים ונהנים כל הזמן, ופתאום אחת לכמה זמן, יש איזו תקופה של "צמצומים", שבדרך כלל נופלת קודם כל על צרכי הילדים. ילדים דואגים יותר, כאשר העובדות לא ידועות להם. אם פתאום יש צורך לצמצם במספר הוצאות עקב הוצאות לא צפויות, או צורך בהתארגנות, כי יש ירידה בהכנסות, עדיף לשתף אותם ולקבל את שיתוף הפעולה המלא שלהם, מאשר "למרוח" אותם, ליצור אי-וודאות וחוסר בהירות לגבי המציאות. הם באמת עוד עלולים לחשוב, שכל הקושי הכלכלי הוא בגללם, אחרת למה תמיד מצמצמים קודם להם?
לגבי הילדים – אינטליגנציה פיננסית היא שם המשחק. חשוב להראות להם שעולם הכסף הוא מגרש משחקים מרתק, שיש בו אתגרים אינטלקטואליים ויום-יומיים כאחד, וככל שלומדים את כללי המשחק מוקדם יותר, כך רוכשים ידע, מיומנות ובטחון בניהול הכסף. את המיתוסים אפשר להשאיר לאחרים.